.כשלפתע אתה מרגיש את היאכטה מתאזנת, הכול נהיה יותר שקט, האווירה ביאכטה נהיית קלילה יותר, אפילו מזג האוויר מרגיש נח. כשזו התחושה אתה יודע שאתה שט ברוח גבית.
כאשר שטים ברוח גבית בעצם שטים עם הרוח, הכול הרבה יותר נעים. אורחים או שייטים מתחילים חושבים שהיאכטה נעה יותר לאט משום שהם לא מרגישים את רוח הפנים, אבל הרבה פעמים מהירות השיוט יותר גבוהה, במיוחד כאשר מרימים ג'ניקר.
למזלנו, מירוץ הקליפר שט בכיוון "הנכון" מסביב לעולם, עם רוחות הסחר, כך שרוב הזמן שטים ברוח גבית. עם זאת, כשמדובר במרוץ סובב עולם "שייט קצר ברוח קדמית" פירושו מספר ימים לא מעטים בשייט מול הרוח כשהיאכטה נוטה בזוויות די גבוהות לימין ולשמאל גם ביום וגם בלילה.
הפוסט הזה מספר את חוויותיי בשייט של 24 שעות ויותר ברוח קדמית חזקה, בהטיות מטורפות בצירוף גלים גבוהים. וכפי שהבטחתי לקראת סוף הפוסט יש וידוי על הפחד הגדול ביותר שלי בזמן שייט בהטייה.
בבטן היאכטה
בתמונה אנחנו רואים את איזי עושה תרגיל שממחיש את ההטיה. למעשה האזור שבו היא עושה את התרגיל הוא "מסדרון המוות" אזור מסוכן בבבטן הספינה בזמן הטיה. רוב החלקים בפנים היאכטה מאופיינים במסדרונות צרים וארוכים לאורך היאכטה.
האיזור הזה שנמצא מיד אחרי כבש הירידה מהקוקפיט לבטן היאכטה הוא אמנם צר אבל לרוחב היאכטה. אם לא נזהרים אפשר ליפול כחמישה מטרים ישר על הברזלים של הארון היבש.
ואכן, ממש בתחילת השיט, אחד מאנשי הצוות החליק שם ויצא, למזלו, רק עם שריטה עמוקה ביד (יש שם גם ברגים בנוסף לכל). אחרי המקרה הזה כולנו למדנו להיזהר בירידה מהקוקפיט (כמובן שיורדים כמו על סולם עם הפנים לכיוון המדרגות).
באימון שלב 2 ריחמו עלינו ובלילות שטנו די מאוזנים. בזמן מרוץ, לא מעטים את התנועה משום שאנשים צריכים לישון. היאכטה ממשיכה לשוט במהירות במקסימלית 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע ואם צריך לשוט בהטיה שטים בהטיה.
במצב הזה, כל פעולה דורשת אנרגיה רבה ותעצומות נפש. הקושי העיקרי שלי היה בנעילת המגפיים. ניסיתי לנעול אותם בצד של מעלה הרוח (למעלה) ובצד של מורד הרוח (למטה). בכל אחד מהצדדים היה לי קושי אחר. בלא מעט מקרים זרקתי את המגף בעצבנות, אבל השתפרתי עם הזמן.
בהתחלה הייתי צריך לקחת אוויר לאחר נעילה של כל מגף, בהמשך רק לאחר נעילת שניהם.
כרגיל, קיבלתי את הדרגש העליון. את הזווית של הדרגשים ביאכטות קליפר אפשר לכוונן ואני לקחתי את ההמלצה של חנה הסקיפרית שלנו וכיווננתי את הדרגש בזווית של כ-20 מעלות לכיוון הקיר (במקרה שלי, הקיר הימני) ואת המזרן הנחתי באלכסון כלפי הקיר. כך, כאשר היאכטה נטתה ימינה ישנתי חלקית על הקיר ובזמן שהיא נטתה שמאלה ישנתי חלקית על הדרגש וחלקית על פיסת הבד שאמורה למנוע את נפילתך לרצפה (ואכן עשתה זאת).
באופן מפתיע, העליה לדרגש והירידה ממנו לא הייתה קשה כפי שחששתי, בעיקר משום שהמסדרון בין הדרגשים צר. כאשר נטינו שמאלה "טיפסתי" על הקיר ממול וכאשר נטינו ימינה, עליתי דרך הדרגש התחתון וגלגלתי עצמי לתוך הדרגש שלי.
על הסיפון
הפחד הגדול ביותר שלי היה דווקא מהראשים😁. כשאומרים "ראש" (Head) ביאכטה לא מתכוונים לראש של איש צוות אלא לשירותים.
ביאכטות קליפר, אין דלתות לראשים. יש פשוט בד פלסטיק שנסגר עם ריצ'רץ'. הפחד הגדול שלי היה שבעת הטיה אפול על הבד, הריצ'רץ' יקרע ואני אמצע את עצמי במצב מביך מול אנשי צוות... פחד טיפשי, אני יודע. הרי אם זה יקרה סביר להניח שגם אשבור לפחות עצם אחת.
אז אחרי שיוט, כמעט רצוף, בימים שני עד רביעי, רובו ברוחות קדמיות. ביום רביעי בערב חזרנו לעגון ליד האי ווייט כדי שנוכל להתרענן לקראת התחרות (אימון, לא התחרות האמיתית עדיין) שנערכה בימים חמישי ושישי. ועל כך בפרק הבא והאחרון (אולי) על אימון שלב 4 של מרוץ קליפר.
נשמע מרתק אבל לא הייתי מתחלפת איתך בעד שום הון שבעולם
השבמחק