קצת לפני חצות, לא הרבה זמן לאחר תחילת משמרת הלילה השנייה. בשייט בהטייה של 45 מעלות לפחות מול רוחות של 35 קשר לפחות ובים בגובה 3 מטר. מצאנו את עצמנו, דן ואני זוחלים לסיפון הקדמי על מנת להפיל את החלוץ הראשי (יאנקי 3 למי שמכיר) כשהגלים שוטפים אותנו. בשלב מסויים גיליתי שאיבדתי את החבל שאיתו קושרים את המפרש. לשמחתי קאט הצטרפה אלינו עם חבל נוסף וקשרה את המפרש (היא עשתה בחכמה וקשרה את החבל לחליפת ההצלה שלה).
עם זאת, הביגוד שלי הוכיח את עצמו ומלבד שפתיים מלוחות, קצת רטיבות באזור הצווארון ובקצוות השרוול. יצאתי יבש...
בסרטון הבא רואים אנשי צוות, בבוקר, מתכוננים להרמה של המפרש שאותו הפלנו בלילה.
זה היה כבר בלילה הראשון שבו ממש הפלגנו וכך היום הזה התחיל...
לאחר ארוחת בוקר, הרמנו עוגן (בכח הידיים), בזהירות על מיתוג החדש של היאכטה, ולאחר שיוט קצר על מנוע הרמנו מפרשים על מנת להשאר איתם עד ליום רביעי בערב (עם עצירה קצרה להורדת אשת צוות שנפצעה בקרסולה).
איזור הסולנט נמצא בין המפרצים פורטסמות וסאות'המפטון ובין האי ווייט. זהו אזור יחסית נח מבחינת רוחות וגלים, אולם כאשר עוברים את הקצה של האי ווייט מגיעים לאזור הפתוח של תעלת למנש (או התעלה האנגלית בשפת תושבי בריטניה). שם פוגשים את עוצמתו של הים.
זה ממש קו דמיוני שלפניו הים שקט ואחריו נתקלנו ברוחות של 30 קשר ומעלה (54 קמ"ש) ובגלים של 3 מטר. כל זאת בעודנו שטים מול הרוח במהירויות של בערך 10 קשר, מה שגורם לרוח המדומה להגיע ל-40 קשר וליאכטה של קליפר להיות בנטייה קבועה של מעל ל-40 מעלות.
בניגוד ליאכטות שבהם אני משייט בישראל, לקליפר יש שלושה מפרשים ואנחנו שטנו עם שלושתם. ראשי בצמצום שלישי, סטיי סייל (מפרש חלוץ שמגיע עד לשני שליש התורן בערך) וחלוץ סערה.
ומכיוון שבים הפתוח היאכטה שטה כל הזמן התחלקנו לשני צוותים לביצוע משמרות. צוות סטרבורד (ימין) וצוות שמאל. בשעות היום היו שתי משמרות של שש שעות (0700, 1300) ובלילה שלוש משמרות של ארבע שעות (1900, 2300, 0300). זאת בנוסף למטלות נוספות, כמו הכנת אוכל, בדיקה יומית של המנוע והגנרטור, ניקוי שירותים וניווט.
ועם המהירות, ההטיה והגלים הגיעה גם מחלת הים. תוך שעות ספורות יותר משליש מחברי הצוות נוטרלו ועוד מספר אנשי צוות שתפקדו באופן חלקי (ואני בתוכם).
כך הגענו ללילה סוער, עם משמרת של ששה אנשי צוות במקום עשרה ואני ביצעתי משימה שבד"כ אני מנסה להמנע ממנה: לעלות לסיפון הקדמי...
נהיגה בים סוער בלילה
טוב, לא סוער כמו ביום שלפני. את הנהיגה הראשונה שלי באימון הזה עשיתי בלילה הזה.
זה היה יום שלישי בשבוע, היום השלישי שלנו על הים. הרוחות עדיין היו חזקות והגלים גבוהים אבל בדרגה אחת פחות מהיום הקודם. וזה גם היום שבו, לראשונה בחיי, חוויתי (כנראה) מחלת ים. אמנם לא הקאתי אבל בהחלט הרגשתי רע. בעקבות שיחות עם אנשי צוות נוספים הגעתי לבחירה חשובה לחיים: להפסיק לשתות קפה. כן, מתברר שקפה מגביר מחלת ים ובנוסף הוא גם חומצי ולכן מהווה טריגר להקאות. את הקפה החלפתי בתה צמחים: מנטה או, יותר טוב, מנטה עם ג'ינג'ר (זנגוויל בעברית תקנית) ובאכילה מרובה של תפוחים ירוקים שהיו בשפע על היאכטה. היו לי כמה ימים של כאב ראש אבל זה היה עדיף על מחלת הים.
כן, כן, מאז ועד היום אני לא שותה קפה.
אבל נחזור לנהיגה. בשעת לילה (אני חושב שקצת אחרי חצות) שאל קאם מי רוצה להחליף את ההגאי הנוכחי ואני התנדבתי. מכיוון ששטנו בים גלי מול הרוח בלילה, קאם נתן לי טיפ שעזר לי מאוד כשהחרטום עולה להסיט את ההגה עם כיוון הגל ואז להחזיר אותו מהר. לקח לי מספר דקות להתרגל לזה אבל אז ממש תפסתי את זה.
קשה להסביר את החוויה הזאת, אבל דווקא בחשכה כשהגלים לא נראים, הרגשתי חיבור לקצב של הים. לתנועה המחזורית של הגלים שיש בה שילוב בין מקצב אחיד לשינוי תמידי.
החוויה הזאת עזרה לי מאוד כשנהגתי בזמן התחרות בימים שישי שבת.
בהמשך התובנה הזאת מאוד עזרה לי כשנהגתי גם ביום וגם בלילה בזמן התחרות, אבל זה סיפור לאחד הפרקים הבאים...
בפרק הבא, אספר חוויות מחיים ביאכטה ששטה בהטייה כמעט יומיים ברצף. איך עולים לדרגש העליון? איך לא נופלים ממנו? ומה היה הפחד הגדול שלי בשייט הזה (אני חושב שזה די מפתיע).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה