את הפוסט הזה, אני עורך בנוחות של ביתי. כן, החלטתי לוותר על חציית צפון האוקיינוס השקט.
כמובן השאלה שאני נשאל היא לגבי הבחירה שלי היא "מה הסיבה לפרישתך?". אז אחד הדברים שלמדתי במהלך חיי, היא שאין באמת סיבה "אמיתית" אחת.
מה שחשוב לי הוא שאני שלם ושמח על הבחירה שלי.
אז מזמין אתכם לקרוא את היומן ואם זה מסקרן אתכם, תגיעו לסיבה שאתם בוחרים.
14/3
בשלושת הימים הראשונים של לג 6, נפלתי פעמיים. הפעם הראשונה היתה אתמול. עזרתי לביל בהוצאת מים מהבילדג' וכאשר העברתי דלי מלא לכיוון הסיפון, פתאום החלקתי לאורך ”מסדרון המוות”. מסדרון המוות הוא חלק בסיפון התחתי, מיד מתחת למדרגות הירידה שפתוח לכל רוחב הסירה. לא מעט אנשים נפלו לאורך המסדרון הזה בזמן הטיה חזקה. אף אחד לא באמת מת בנפילה הזאת, אבל הוא בהחלט גרם ללא מעט אנשים לפציעות שאילצו אותם לסיים את דרכם במרוץ.
למזלי החלקתי על הטוסיק כך שיצאתי רק עם חבלה קלה בכף היד. לאחר מספר דקות להרגעות, קמתי וחזרתי לפעילות.
הפעם השנייה קרתה היום בבוקר כאשר ישבתי לי על הספה במטבחון עם כוס קפה ביד. לפתע גל פגע ביאכטה הקפיץ אותי למקום הפנוי לידי ומשם הוקפצתי בתנועה קרקסית ישר למסדרון הקדמי כשהראש שלי מפספס במילימטרים ספורים את הצדנית הגדולה והקפה נשפך ישר על פניי. למזלי הקפה לא היה רותח אבל הפציעה במקרה היתה קצת יותר חזקה: מכה בשרירי הצוואר. המשחה להרגעת הכאב פעלה באופן פלאי וחזרתי לפעילות מלאה תוך כשעתיים.
כל זה קורה על רקע שילוב של ים סוער וקופצני עם עייפות. הותיקים ביאכטה זוכרים ים עם גלים הרבה יותר גבוהים אבל לא כל כך תלולים. לגבי העייפות, ביום שלפני היציאה למירוץ, האנה הודיעה לי שמכיוון שמספר המשתתפים בצוות הוא אי זוגי אז אני נבחרתי להיות לבד. לדבריה, הסיבה שהיא בחרה בי ולא באחד מהמצטרפים החדשים, היא משום שאני מעולה במטבח ולכן אוכל להכין את האוכל לכולם בעצמי. כמובן שמישהו מהצוות יעזור לי כל פעם בחלוקה ובניקוי המטבח. טוב, אולי לא הייתי צריך להכין אוכל כזה טוב בתורנות המטבח שלי במרוצים הקודמים.
מצד אחד, זה ממש נחמד שאני לא צריך לחלוק את הדרגש שלי עם עוד מישהו, מצד שני, משום שאנחנו 19, קיבלתי את דרגש ”ארון הקבורה” התחתון בצד הימני של איזור המגורים. זה לא נורא בפני עצמו אלא שהדרגש העליון משמש לאחסון תיקים ועובר את גדותיו כך שלא יכולתי להרים את הדרגש מספיק גבוה כאשר היאכטה נוטה ימינה. בסופו של דבר ליז ואני מצאנו פתרון אבל מכיוון שרוב הזמן אנחנו שטים בהטיה ימנית חזקה (בשל ההתעקשות על הקרבה לרוח), ביום הראשון לא ממש הצלחתי לישון.
ושוב עלתה השאלה, אולי זה סימן שאני לא אמור להמשיך למירוץ 10, לחציית האוקינוס השקט.
תחילת המרוץ עצמו היתה די שגרתית. אחרי טקס נחמד במרינה, עברנו כל אחד ואחת מתחת לדרקון לשם ברכה. תהלוכת המפרשים התרחשה באותו המסלול של הגעתנו, מתחת לגשר הגדול בין מקאו להונג-קונג. ושוב זינקנו בזינוק לה-מן. בזינוק לה-מן היינו קרובים מאוד לרוח (כלומר בצד הנכון של הצי, הדבר נקבע בהגרלה) וגם, בפעם השנייה, ביצענו "טריק" שאפשר לנו להרים את המפרש החלוץ ולכוונן אותו במהירות שיא. כך שבדקות הראשונות הובלנו, אבל מכיוון ששטנו מאוד קרוב לרוח, היאכטות האחרות ששטו עם זווית יותר גדולה מול הרוח שטו מהר יותר ועברו אותנו. הטקטיקה של האנה לשוט קרוב מאוד לרוח עובדת במירוצים קצרים אבל אני לא בטוח שהיא נכונה למירוצים שלנו (ועובדה שהיא לא עבדה במירב המקרים עד היום).
16/3
כל בני המשפחה שמחים שחזרתי, הכלבים ובראשם לולה מסתובבים משמחה. אני מתחבק עם כולם ואז כולנו יוצאים לטיול עם הכלבים באילניה ואז... מכה ואני מתעורר מחלום לסיוט.
בשל תורנות המטבח אתמול, זכיתי למנוחה לכל הלילה. זו היתה שינה חלקית משום שבלילה עברנו את מצרי לוזון, הידועים באיזור שבו עברנו, כ”מצרי הטלטלה”. שם שבהחלט מתאים להם. תחשבו על גלים לא מסודרים שמגיעים מכל כיוון אפשרי. מה שנקרא "מכונת כביסה". כל תחילת הלילה קיפצתי הלוך ושוב בדרגשי. בסופו של דבר נרדמתי חלקית (וחלמתי את החלום). חבטה חזקה של גל העירה אותי מהחלום הנחמד חזרה לסיוט.
בבוקר כשהעירו אותי למשמרת, המצב היה שונה לחלוטין. כמו הרבה פעמים, לאחר סערה, השמש יצאה והים היה שקט לחלוטין. יצא לי גם לנהוג בפעם הראשונה במירוץ וגם לבצע סיבוב בפעם הראשונה מאז שעליתי ליאכטה, סיבוב לא הכי מוצלח. בעצם אני מוצא את עצמי נוהג בצורה הרבה פחות טובה ממה שנהגתי באימון הרביעי (שם קיבלתי מחמאות רבות על הנהיגה).
אני חייב לומר שהחלום טלטל אותי ואני חווה געגועים הביתה כפי שלא חוויתי מקודם. נראה לי שהגעתי למסקנה הסופית לסיים את המירוץ בצ’ינגדאו. העובדה שהגעתי להחלטה בעת מצב מאוד נח של הים, מצב שבד"כ משכיח ממני את הקושי הרב של היום הקודם, מראה לי שזאת כנראה הבחירה הנכונה עבורי.
לגבי תורנות המטבח אתמול. בניגוד לארוחת הבוקר שהיתה נוחה, בשתי הארוחות הבאות נאלצתי להכין ארוחה תוך כדי שייט בהטיה מטורפת ובטלטלות המשוגעות. בניגוד לחששותיי, היתה לי עזרה רבה, גם מצ’לסי (הכלכלנית הזמנית שלנו, שאחראית על קניית המצרכים וכתיבת המתכונים) וגם מג'ונו, דייויד ו-וואסי שעזרו לי מאוד גם בחלוקת המזון וגם בניקיון לאחר הארוחות.
18/3
ניצלתי את מזג האוויר הנח, להודיע להאנה על החלטתי לוותר על חציית האוקיינוס השקט. עכשיו כשזה סופי, הוקל לי מאוד ואני במיטבי מבחינת התנהלותי ביאכטה. במקום להתלבט אני יכול להתרכז בשייט.
ברוב מהלך היום היינו באיזור ללא רוח. מה שהיה מתסכל זה ששתי היאכטות ממזרח לנו וממערב לנו קיבלו רוחות סבירות, אפילו יאכטה שנמצאת באותו מסלול כמונו אבל מספר מיילים לפנינו קיבלה רוחות. כך שאנחנו אחרונים עכשיו. לאחר זמן מה קיבלנו רוחות גביות דרומיות שהביאו מזג אוויר חמים ושייט נעים. אבל חור הרוח הזה אפשר ליאכטות שלפנינו ליצור פער שנצטרך מזל גדול לסגור אותו.
בלילה הרוחות עלו והן, כמובן, מגיעות מכיוון יעדנו הבא כך שאנחנו מבצעים סיבובים מדי פעם. ומכיוון שהרוחות מגיעות מהכיוון ההפוך לזרם היפני, אנחנו מקבלים גלי רוח גבוהים ותלולים. מצד אחד מדובר על גלים גבוהים מאוד אבל מהצד השני המצב יותר נח בהשוואה למה שחווינו במצרי לוזון, שם אלו היו גלים שהגיעו מכל הכיוונים (מה שנקרא בפי ימאים ”מכונת כביסה”). כאן מדובר על גלים שמגיעים מכיוון אחד כך שהגאי טוב יכול למנוע טלטלות חזקות שגורמות להאטה של היאכטה (ולפי דעתי גם לנזקים מבניים). הבעיה היא שרובנו לא כאלה הגאים טובים.
במשמרת הלילה, אחד הגלים האלה כמעט סחף לנו את מפרש היאנקי 2 אחרי שהחלפנו אותו ביאנקי 3 (ככל שהמספר גבוה, המפרש נועד לרוחות חזקות יותר). במאמץ עילאי שני שליש מחברי המשמרת הצליחו למנוע את איבוד המפרש. אחרי שהצלחנו לאבטח את המפרש נדרשה עוד שעה ארוכה ושימוש בחבלים שונים על מנת להביא את המפרש למצב שבו יכולנו לארוז אותו ולשלחו למחסן המפרשים. במהלך החילוץ, גל גדול שטף את המחלצים וחליפת ההצלה של אולי, אחד מאנשי הצוות, הופעלה אוטומטית. מראה קצת מצחיק לראות פתאום מישהו מתנפח. כמובן שאולי נאלץ לרדת לבטן היאכטה ולמעשה סיים את המשמרת. למזלנו, למחרת, הוא היה במשמרת מטבח, כך שהיה מספיק זמן לסדר את חליפת ההצלה שלו.
הנזק: איבדנו ידית ווינצ' אחת (כנראה ניתקה מנרתיקה ע"י המפרש) ועיקמנו את אחד מהעמודים שמחזיקים את הריילים (ומדובר על עמוד שנועד לעמוד בלחצים עצומים).
היום הרוח החזקה המשיכה, הגלים רק גבהו וגם נהיה הרבה יותר קריר. זמן להוסיף שכבה נוספת לביגוד.
20/3
קר מאוד! אתמול במשמרת אחה"צ לבשתי בפעם הראשונה את החליפה היבשה, חליפה שאמורה למנוע חדירת מים גם אם אתה לחלוטין טבול בהם. היא מגדילה סיכויי הישרדות במים קפואים. לבשתי את החליפה ונעלתי עליה את נעלי השייט. זה עבד מצויין חוץ מאשר למנוע מהרגליים שלי לקפוא. באיזור הידיים והצוואר, החליפה סוגרת עליך עם צווארוני גומי צמודים, מה שהקשה עליי לנשום. אני צריך ללבוש את החליפה עוד מספר פעמים על מנת שתתאים את עצמה לצוורי (או לחילופין אתרגל אליה).
מהמשמרות עצמן, אחה"צ והלילה מאוד נהניתי. עשינו מספר חילופי מפרשים וסיבובים, מה שעזר לי להתחמם. מה שכן, התקשיתי להתעורר גם בלילה וגם היום בבוקר משום שאני צובר חוסר שעות שינה כאשר היאכטה נוטה ימינה בזווית כזאת שאני לא יכול להתאים את הזווית של הדרגש שלי וצריך לאחוז במשהו על מנת להרגיש בטוח. בשעות הלילה לשמחתי הרוח שכחה וזווית ההטיה היתה סבירה, כך שישנתי (אבל קמתי באיחור קל).
ואכן, באחת מההטיות הללו, למרות שהוא גם כיוונן את זווית הדרגש, תומאס נפל מהדרגש שלו (העליון) על הרצפה. גם הוא, באורך פלא, שרד את הנפילה עם פציעה קלילה.
היום השמש זרחה ועדיין קר. חזרנו לארץ הדיג. הפעם יש יותר סירות דייגים ויותר מצופי דייג. והפעם לא כל מצופי הדיג כוללים משדרים למניעת התנגשות. מה שאומר שכל הזמן צריך להיות על המשמר. בזמן שהייתי על ההגה, הייתי צריך לשנות כיוון לפחות ארבע פעמים למניעת התנגשות במצופים כאלה. לשמחתנו לא היינו צריכים לעשות סיבוב.
בסך הכל,מאז שהחלטנו שאנחנו עושים את המירוץ שלנו, מצב הרוח הכללי על היאכטה מעולה. השמש עזרה מאוד לעניין. כמובן שאנחנו עדיין מכוונים מפרשים למהירות מיטבית אבל הלחץ של להשיג יאכטה זאת או אחרת לא קיים. מה שכן, נראה שנגיע לנקודת הסיום מחוץ לחלון הכניסה לנמל כך שנצטרך לחכות בחוץ עד למחרת בבוקר. עוד לילה קרררר!
22/3
כשאנחנו גולשים על גלים בגובה של בין 2 ל-4 מטרים, ברוח גבית של בין שלושים לארבעים קשרים, כשהשמיים כחולים והשמש זורחת, אני מבחין ולא בפעם הראשונה, בלחש הקסמים שמטיל עליי הים. התחושה העילאית שלוחשת לך "שכח”. שכח את הסבל שגרמתי לך רק לפני יום, יומיים. שכח את הבדידות, שכח את הבית ואת המשפחה.
אני לא יודע אם הלחש הזה הוא ברכה או קללה. אני יודע שאני שמח שבחרתי להתחייב לחזור הביתה, כי אחרת אולי הלחש הזה היה גורם לי להמשיך.
אז כאמור אתמול בבוקר התעוררנו ליום בהיר (אבל קר). בבוקר היו לנו רוחות חלשות, שהתגברו אט אט לקראת הצהריים ובלילה התחזקו עד כדי כך שאנחנו שטים כרגע עם יאנקי 1 במקום ספיניקר. היאכטה טסה ומתנדנדת אט אט על הגלים בתנועת ערסל נעימה.
וכפי שקורא כל פעם, הלחש עובד וכולם במצב רוח מעולה כאילו רק שלשום לא נדרשנו למאמץ עילאי אפילו להחלפת בגדים.
בימים האחרונים הרבה דברים שאני עושה על היאכטה, אני עושה בפעם האחרונה. לפני כשעה סיימתי את הנהיגה האחרונה (והייתי די גרוע בה). מחר ב-7 בבוקר ארשום את הרשומה האחרונה בלוג (כי היום אני בתפקיד הנווט).
היום בערב או בלילה נגיע לקו הסיום ואז נשייט לנו על מנוע לעבר המרינה האולימפית של צ’ינגדאו.
23/3
בניגוד לתחרויות רבות אחרות, בתחרויות השייט "off shore", נהוג שכל יאכטה שמגיעה מקבלת יחס של מנצחים. זה קרה בוואנדה גלוב, וזה כמובן קורה גם במרוץ קליפר. למרות שהגענו אחרונים, זכינו לקבלת פנים של מנצחים: זיקוקי דינור בכניסה, סר רובין נוקס-ג'ונסטון (האדם הראשון שהקיף את העולם במרוץ סולו והיזם של מירוץ קליפר) קיבל את פנינו על הרציף וברך את האנה ואותנו על ההישג, כולנו צעדנו בתהלוכה לבמה מלווים בתופים ובדרקונים (כמובן), כל המכובדים הגיעו לנאום, האנה קיבלה כובע מיוחד וגלימה אדומה וכולנו זכינו בכובע צמר ובובת דרקון. וכמובן, השמפניה שהאנה השפריצה על כולנו.
זה היה מאוד מרגש להכנס למרינה האולימפית של צ'ינגדאו ולעמוד על הבמה שעליה עמדו אלופים אולימפיים בשייט באולימפיידת 2008.
ובארוע מרגש זה הסתיים המסע שלי במרוץ קליפר 23/24.
כמובן שהגעתי לעזור בניקוי העמוק והגעתי להפרד מהצוות שעה לפני שיצאתי לטיסה הראשונה לכיוון ישראל. אני מאחל לקבוצה מסע מוצלח בחציית צפון האוקינוס השקט. הם יוצאים בצוות מאוד מצומצם לחצייה (בנוסף אליי עוד שלושה ויתרו או נאלצו לפרוש מהמרוץ העשירי), אבל לפעמים צוות מצומצם הוא גם צוות מאוד מוצלח (מניסיון בעולם העסקי).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה