לפני כשבוע הסתיים מירוץ מספר 10 של תחרות הקליפר מסביב לעולם 2019/20. מבחוץ הכל נראה מושלם, תמונות קבוצתיות מושלמות, שיחות על רוח הצוות ועל עזרה הדדית בראיונות, הדרמות הגדולות הן דרמות של גבורה אישית וקבוצתית מול האוקינוס השקט, מול איתני הטבע.
מכיוון שאין עדיין סרטון מהעצירה הנוכחית, אז הנה סרטון מהעצירה הקודמת בפיליפינים לפני הסגר ועצירת המירוץ לשנתיים:
ואני שואל את עצמי, כמה מהשמחה הזאת היא על ההישג והעמידה במשימה וכמה היא על כך שהם לא יצטרכו לראות אנשים מסויימים מהצוות? לפחות באופן זמני?
לי זה בהחלט קרה, פחות בשלב האימונים הראשון שבו היינו רק עשרה אנשי צוות ויותר בשלב השני שבו היינו שבעה עשר אנשי צוות (חמישה עשר גברים ושתי נשים!) ושבו גם שהינו על המים במשך ארבעה ימים ושלושה לילות.
אני חושב שאני אדם די מקבל ומכיל ועם זאת היו מספר אנשים שלא במיוחד אהבתי ואחד שבתחילה ממש, ממש עצבן אותי. אבל לשמחתי יש לי כלים שרכשתי במהלך חיי (במיוחד משום שאני בסופו של דבר בתוכי, ג'ינג'י עצבן). בתחושתי, גם אני הצלחתי להרגיז לפחות שני אנשים.
במהלך היום השני לשייט, שמתי לב שאחד מאנשי הצוות פשוט מתעלם ממני. כמובן האוטומט שלי היה להעלב אולם אז שאלתי את עצמי אם יש סיבה לכך. נזכרתי שבלילה הקודם ישנתי בקומה שמתחתיו ולקח לי זמן להתארגן לשינה. כאשר הלכתי לישון והתארגנתי נתתי, ללא כוונה, מספר מכות לתחתית הדרגש שלו (הדרגשים נורא נמוכים והגמישות שלי לא משהו). פניתי אליו בשאלה, אם הפרעתי לו לישון באותו הלילה והוא ענה לי "כן". התנצלתי ואמרתי שבפעם הבאה אמנע ככל יכולתי מלגעת בתחתית הדרגש ואכן כך עשיתי. למחרת ההתייחסות היתה שונה לחלוטין.
למחרת בלילה, לא ישנתי מתחתיו ונכנסתי לתקל קצת יותר "רציני": מכיוון שנאלצנו לפעול בשיטת המיטה החמה, קבענו כבר ביום הראשון שהמשמרת השנייה בלילה (מחוצות עד 4 לפנות בוקר) תישן בבצד שמאל (פורט בשפה הימית) והמשמרת השלישית תישן בצד ימין (סטארבורד). בלילה הראשון זה עבד טוב, כמעט. משום שהיו אנשים שעדיין הרגישו לא טוב (מחלת ים) אז למעשה לא היו מספיק מיטות פנויות ואחד מאנשי הצוות ישן בסלון.
בלילה השני ישנו באופן מבולגן. לעומת זאת בלילה השלישי היתה החלטה ששוב פעם נתארגן כמו בלילה הראשון (הפעם היה מקום). אולם, משום שהייתי צריך לעזור במשהו למשמרת הראשונה, הגעתי לתא השינה באיחור של כעשר דקות, בדקתי בצד הימני (שבו הייתי אמור לישון) וכל הדרגשים היו תפוסים. לעומת זאת בצד השמאלי היו שני דרגשים פנויים. התחלתי להניח את הציוד שלי על הדרגש כשפתאום הגיע אליי אחד מאנשי המשמרת השנייה בכעס ואמר לי שאני אמור לישון בצד הימני. אני מאמין שהכעס הגיע לא רק מהעניין הזה אבל בשלב הזה הוא הופנה כלפיי. כך בזבזנו זמן שינה על ויכוח ורק כאשר התחלנו לבדוק את כל הדרגשים הבנו שאחד מאנשי המשמרת השנייה נמצא בצד הימני. הכעס עדיין הופנה אליי כי "אם היית מגיע יותר מוקדם אז היית יכול להזיז את אותו אדם למקום הנכון". לא התווכחתי והלכתי לישון כשהוא ישן בדרגש שמעליי. בחצות העירו אותי. הסברתי שאינני במשמרת וניסיתי לחזור לישון. שמתי לב שאותו האדם שכעס עליי מנסה, בדרכים עקיפות, למנוע ממני לישון אבל החלטתי להתעלם מהעניין, הוא עלה למשמרת ואני נרדמתי חזרה עד להשכמה ב-4 לפנות בוקר.
בסוף האימון בארוחה הסיום בפאב הזמנתי את אותו האדם לסיבוב בירה והכל היה סבבה.
אחרית דבר
ברור שהצוות של קליפר מתייחסים לזה. חלק נרחב מהשאלון הקבלה והראיון עוסק בשאלות הללו.
גם בחוברת האימונים יש התייחסות לנושא ובין הטיפים שנותן השייט הנודע והמקים של תחרות סקיפר, סר רוברט נוקס, כותב (בתרגום חופשי):
"...כאשר בעיות עולות, תתמודדו איתם מיד לפני שטינה מתתפתחת. תזכרו, לעולם אל תלכו לישון לפני שהבעיה נפתרה..."
אבל כמה אנשים שאתם מכירים יודעים להעלות בעיה מיד כשהיא עולה? וגם אם אנשים מעלים את הבעיות שלהם, לפעמים הדרך שבה הבעיה עולה היא שונה.
התובנה שאני לוקח מההתנסות הזאת היא להיות רגיש מאוד לניואנסים בהתנהגויות של האנשים שאיתם אהיה בצוות ולהעלות את הבעיה מיידית גם אם הבעיה היא לא אישית שלי. כמובן באופן הרגיש ביותר (ויש לי את הכלים לשמחתי). זה קצת נוגד את האופי שלי של המנעות מקונפליקטים אבל במצבים שבהם נהיה אין הרבה ברירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה